בחלק נכבד מהתגובות על המאמרים שכתבתי חוזרת על עצמה טענה אישית, שמעליבה אותי יותר מכל טענה אחרת. המגיבים הזועמים טוענים בלהט, שאני מזלזל במדע ובהישגי השיטה המדעית. הטענה הזו אם הייתה נכונה, הייתה מטילה עלי כתם כבד מאד. אינני  חושב שיכול להיות אדם ישר ונאור, שיזלזל בהישגי המדע, ויפקפק בצורה יסודית על כל השיטה המדעית. השיטה המדעית זו שיטה יעילה מאד שיטה שבנויה על נסיון רחב של אלפי שנים. מאחורי הניסיון הזה עומדים טובי המוחות של אומות העולם, ואין חכם כבעל הניסיון. מי שחושב שכל החוכמה והבינה שבעולם נפלו בחלקו של ציבור מסוים, וכל היתר טיפשים וריקים, לוקה בראיה אגוצנטרית חמורה. בנוסף לזה, אי אפשר להתעלם מהישגיו העצומים של המדע. המדע הצליח להביא את הידע האנושי לשיאים שלא יאמנו, והביא תועלת מעשית, בעיקר בתחום הרפואה. במאמר המוסגר, יש לאנשים נטיה להתבלבל בין מדע לטכנולוגיה. הטכנולוגיה תרמה לאנושות הרבה יותר מהמדע, ורוב הממציאים »להמשך

אחד התרגילים הקבועים של כוהני הדת האתיאיסטית, זה הדיבור בשמו של המדע. בחברה המודרנית, אין משפט יותר מרשים ומעורר כבוד, מאשר "המדע קובע כי ". עצם הזכרת שמו של המדע, גורמת לאנשים לחוש יראת כבוד. אבל, בכדי שנוכל להשתמש בשמו של המדע, עלינו קודם כל להחליט, מתי אפשר לומר שהמדע קובע דבר מסוים, בצורה מוחלטת. לשם כך עלינו לברר לפני הכל, מיהו המדע. המדע מורכב מהרבה גופים. יש אוניברסיטאות, כתבי עת, פרופסורים, ספרים, ומה לא. לפי מה נקבעת עמדתו של המדע? לפי דעתם של רוב אנשי המדע? כמה אחוזים מאנשי המדע אמורים להסכים לתיאוריה מסוימת, כדי להפוך אותה לתיאוריה מוסכמת? האם תיאוריה שתומכים בה 80% מהקהילה המדעית, נחשבת לעובדה מוחלטת? ומה היא בכלל הקהילה המדעית לעניין זה? האם היא כוללת רק פרופסורים? אולי תואר שלישי? ומה נעשה במקרה שבו יש חרם מדעי על גישה מסוימת, כך שגם מי שחושב כך לא יעיז לפצות את פיו? באופן כללי, הנושא הזה »להמשך

הנה לנו קטע מתוך הרצאתו של המדען הדגול ביותר בדור האחרון, סטיבן הוקינג, באוניברסיטה העברית בירושלים, 14 בדצמבר 2006. בקטע הזה מלמד אותנו הוקינג כמה דברים מעניינים על המניעים שעומדים מאחורי המדענים. לקרוא ולא להאמין. בעצם, למה לא? מדענים רבים עדיין לא היו מרוצים מהעובדה שליקום היתה התחלה משום שנראה כי כל חוקי הפיסיקה קורסים. יהיו כאלה שיערבו סוכנות חיצונית, שלצורך הנוחות יש הקוראים לה אלוהים, כדי לקבוע כיצד היקום החל. לפיכך הם ניסו לפתח תיאוריות לפיהם היקום מתרחב בהווה, אך לא היתה לו התחלה. אחת מהתורות הללו היתה תיאורית המצב היציב, שהוצעה על ידי בונדי, גולד והויל ב-1948. לפי תיאורית המצב היציב כאשר גלקסיות מתרחקות, הרעיון הוא שגלקסיות חדשות יווצרו מהחומר שהיה אמור להיווצר באופן מתמשך ברחבי החלל. היקום היה קיים לנצח והוא אמור להיראות באותה הצורה בכל זמן שבו נצפה בו. התכונה האחרונה נחשבה למידה טובה מנקודת המבט הפוזיטיביסטית, לפיה »להמשך